מורה טוב - מורה לחיים
אשכול נבו הוא מורה נפלא לכתיבה. וכנראה שהקטע הזה של הוראה לא עוזב אותו גם כשהוא לבדו בחדר העבודה שלו, כותב. בספרו שלוש קומות, נותן לנו נבו לא מעט טיפים לכתיבה, צריך רק לקרוא בקפדנות.
הנה אחדים מהם:
"הרי מה הסוד הגדול ביותר שאדם מסתיר מן העולם? סוד פגיעותו." – עמוד 174
כדי ליצור דמות היטב אנחנו חייבים לדעת את הסודות שלה. חייבים להכיר את המקום הפגיע שלה, ואיך היא מתמודדת עם הפגיעות הזאת. איך היא מגיבה כשהיא נפגעת בדיוק במקום הזה.
בהמשך אותו עמוד כותב נבו: "הרי אתה אוהב שמגוללים סיפור כמו שצריך. התחלה, אמצע וסוף אחד לפחות."
בשיחה פתוחה שניהלנו פעם על כתיבה באחת הסדנאות שמעביר נבו, הוא סיפר שלכל סיפור הוא כותב כמה סופים, ורק לבסוף מחליט איזה סוף "עובד" לו.
"אתה צודק, מיכאל, מן הדין שאתאר לך אותו. גם כשהייתי מספרת לך על נאשמים שהתלבטתי לגביהם תמיד תבעת לדעת: אבל איך הוא נראה, דבורה?" – עמוד 198
אכן, כדי שהקורא יוכל להכיר את הדמות – חשוב לו לדעת איך היא נראית. צריך להיות לה מאפיין (או כמה מאפיינים) שיבוא לידי ביטוי בכל פעם שאנחנו פוגשים בה. זה עוזר לנו הקוראים להבין מה קורה. במי מדובר. בעיקר כשיש דמויות רבות בסיפור.
"אלימות אצורה בו, באבנר אשדות. אבל איפה? אתה תובע לדעת, מיכאל. איפה בדיוק רואים את האלימות הזאת? אני מנסה מיכאל. אני משתדלת. לא תמיד אפשר למקם את הדברים האלה. לפעמים זו רק תחושה. איום דק מן הדק שמרחף באוויר. אולי העיניים. הצבע שלהן יפה. כחול. אבל הן לא יפות. לא מעוררות רצון להתבונן בהן ארוכות. להפך. מעוררות רצון שלא להתבונן בהן ארוכות." – עמוד 199
נבו דורש מאתנו להיות ספציפיים. לא לזרוק סיסמאות. לחתור אל המדויק. אל החד פעמי.
"אני יודעת שאתה יודע את כל זה. אבל אני לא מספרת את זה בשבילך, מיכאל. אני זו שחשוב לה לזכור ברגע מסוים גם את צדדיך היפים." – עמוד 253
הספר כולו כתוב בגוף שני. כשמישהו מספר משהו למישהו – זה לא יכול להיות משהו שהנמען כבר יודע. כי זה לא אמין. נבו מלמד אותנו כאן להיזהר בדיוק בעניין הזה. ואם החלטנו לספר משהו שהנמען כבר יודע (כי הקורא עדיין לא יודע), אנחנו חייבים לתת הסבר משכנע לבחירה הזו.
ויש עוד כאלה, אבל כיף יותר לקרוא את הספר, ואם אתם מגלים עוד תובנות שכדאי להתעכב עליהן – כתבו לי!
